השופט נ' סולברג:
1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגנית הנשיאה, השופטת ש' גדות) בעת"ם 2180-09 מיום 5.7.2012 בגדרו נדחתה מחמת שיהוי עתירת המערערת להצהיר על בטלות ההכרזה מיום 7.3.1968 על מקרקעין שרכשה כ"קרקע חקלאית".
עיקרי העובדות וההליכים
2. ביום 15.8.1949 נחתם חוזה בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין אדם בשם טריגובוף לחכירת שטח מקרקעין המשתרע על שטח של 4,580 מ"ר בגוש 6086 (להלן: המקרקעין) ועליו שרידי מבנים ובאר, לצורך הקמת בית חרושת לטקסטיל ומחסנים. בהתאם לתכנית המנדטורית R6 שחלה בעת ההיא, יועדה הקרקע לשטח "חקלאי", אם כי ניתן היה בהיתר מתאים לבנות עליה גם מבני תעשייה. משהתקבל ההיתר מאת רשויות התכנון והבנייה, הוקמו על הקרקע מבנים למטרה של תעשייה ואחסון. ביום 11.2.1963 התקשרה רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל בהסכם למכירת המקרקעין לחברת אריגי דגון בע"מ, לצורך הקמת מבנים תעשייתיים. ביום 7.3.1968 הכריזה המשיבה 1 על המקרקעין הנ"ל כ"קרקע חקלאית" מכוח סמכותה לפי פרט 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (ילקוט הפרסומים 1435), ונאסר השימוש בה שלא בהתאם להוראות החוק. ביום 31.3.1982 אושרה תוכנית מתאר מחוזית מחוז המרכז, תמ"מ/3 (ילקוט הפרסומים 2798) אשר יעדה את המקרקעין הנ"ל ל"שטח חקלאי". ביום 29.7.1998 התקשרה המערערת בהסכם מכר ורכשה את המקרקעין מאת בעלי הזכויות. ביום 12.11.2003 נכנס לתוקפו שינוי מס' 21 לתמ"מ/3 הנ"ל, ובגדרו נקבע פעם נוספת כי המקרקעין מיועדים ל"אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח".
3. בשנים האחרונות, ננקטו הליכים פליליים נגד המערערת ועסקים נוספים, וכמו כן ניתנו צווים להפסקת השימוש במקרקעין הנ"ל. ביום 5.2.2007, במסגרת המאמצים השונים לקידום הסדרת המצב התכנוני של המקרקעין, הגישה המערערת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 1105/07 טריגוסין בע"מ נ' מדינת ישראל). ביום 15.9.2008, נמחקה העתירה על-פי המלצת שופטי ההרכב שדנו בה. קדמה להגשת העתירה הנ"ל בקשה שהגישה המערערת למשיבה 1 לביטול ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית". ביום 3.6.2009, נדחתה הבקשה הנ"ל, וצויין כי ההחלטה התקבלה מתוך ידיעה והכרה כי קיים בינוי על הקרקע.
4. במסגרת העתירה המינהלית מושא הערעור שלפנינו, אשר נדונה והוכרעה בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, טענה המערערת כי נפלה שגגה עובדתית בהכרזת "קרקע תעשייתית" בנויה כדין כ"קרקע חקלאית". המערערת הוסיפה וציינה כי המבנים בשטח אשר מיועדים לתעשייה נבנו כדין, ומשכך יש לראות את המתחם כולו כ"תעשייתי". לדידה, חרגה המשיבה 1 מסמכותה בכך שהגדירה מחדש את הקרקע כ"חקלאית", ועל כן יש להורות על בטלות ההכרזה. בהתייחס לטענת השיהוי, לפי עמדת המערערת, יש להעדיף את זכות הקניין על פני מחסום ההתיישנות, כל עוד לא הוכח כי צד שלישי שינה את מצבו לרעה. עוד כהנה וכהנה טענה המערערת בקשר לטעות שמקורה בהכרזה ההיסטורית משנת 1968 על הקרקע כ"חקלאית", שלפי הנטען ניתנה לכאורה על בסיס עובדתי מוטעה ("מפות שגויות"). מן העבר השני, טענה המשיבה 1 כי דינה של העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הרב שדבק בהגשתה. בשים לב לכך שההכרזה על המקרקעין פורסמה עוד בשנת 1968, אין מנוס לשיטתה מלקבוע כי מדובר לפנינו ב"שיהוי קיצוני" המצדיק את דחיית העתירה כאמור על הסף. בעלי הזכויות, לרבות המערערת, בחרו במשך תקופה ארוכה שלא להשיג על ההכרזות לגופן, אלא רק לאחר למעלה מארבעים שנה ממועד ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית" בשנת 1968. זאת ועוד, המשיבה 1 טענה כי פעולותיה והחלטותיה לא היו חובבניות כלל, כי אם יסודיות ומעמיקות, וניתנו בתום הליך שעיקרו בשמיעת התנגדויות הציבור. המשיבה 1 ציינה כי בשים לב לכך שהמקרקעין נרכשו במצב תכנוני ידוע ("קרקע חקלאית"), הרי שאין לקבל את טענת המערערת לפיה הפגיעה איננה מידתית. עוד טענה המשיבה 1, כי השיהוי הניכר גרם לה גם לנזק ראייתי כבד, והוא מקשה על בירור טענותיה של המערערת. המשיבה 2 טענה כי ייעודם של המקרקעין הריהו "חקלאי" מזה שנים רבות. לדידה, משום שהיתרי הבנייה להקמת מבני התעשייה הוצאו לפני כניסת חוק התכנון והבנייה הנ"ל לתוקף, ועובר למועד הכרזת המקרקעין כ"קרקע חקלאית", הרי שההכרזה משנת 1968 אינה מבטלת את ההיתר להשתמש בהם כ"מבני תעשייה". עוד ציינה המשיבה 2 כי היא איננה צד למחלוקת בין המערערת לבין רשויות המדינה, ואיננה מוסמכת לעניין הסעדים שהתבקשו על-ידי המערערת בעתירתה.
עיקרי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים
5. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.7.2012 נקבע כך: "לאחר שעיינתי... הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי (פסקה 29). תקיפת ההכרזה משנת 1968 על דרך של הגשת עתירה מינהלית בשנת 2009 "לוקה בשיהוי קיצוני המהווה בסיס איתן לדחיית הבקשה מחמת שיהוי" (פסקה 30). בית המשפט המחוזי מוסיף ומציין כי "העותרת [המערערת - נ' ס'] רכשה את המקרקעין בשנת 1998" (פסקה 31), וממועד זה עמדה לפניה האפשרות להעלות את טענותיה לעניין ההכרזה. כיוצא בדברים הללו, נקבע כי "כל טענה של העותרת התוקפת את הכרזת הקרקע כחקלאית משנת 1968 דינה להידחות מחמת שיהוי קיצוני". ביחס לטענתה של המערערת כי בקשתה מיום 24.3.2009, אשר נדחתה על-ידי המשיבה 1 ביום 3.6.2009, מאפשרת לה לכאורה להתגבר על טענת השיהוי, קבע בית המשפט המחוזי כך: "בקשה זו אמנם הוגשה בשנת 2009 אולם היא תוקפת הכרזה משנת 1968. אי לכך לוקה בקשה זו בשיהוי קיצוני והסעד המתבקש בגינה, דינו להידחות... אינני סבורה כי עמדה זו של העותרת נכונה. העובדה לפיה ביום 24.3.09 הגישה העותרת בקשה לביטול הכרזה משנת 1968, איננה פותחת לה פתח המאפשר לה להתגבר על טענת השיהוי" (פסקאות 34 ו-35). עוד צויין כי פעולותיה של המערערת לאורך השנים שחלפו בכלים תכנוניים לצורך שינוי ההכרזה "אינן מספיקות ואין בהן כדי להתגבר על השיהוי הקיצוני" (פסקה 36). על רקע המכלול נקבע כאמור כי "דין העתירה להידחות מחמת שיהוי קיצוני" (פסקה 37).
מכאן הערעור שלפנינו.
עיקרי טיעוני המערערת
6. בטיעוניה, חזרה המערערת על מרבית טענותיה כפי שעלו בבית המשפט המחוזי במסגרת העתירה המינהלית. טענתה המרכזית של המערערת היא כי בנסיבות העניין דנן לא ניתן לקבוע כי חל שיהוי ו/או התיישנות, בהסתמך על שני הנימוקים שלהלן:
(א) העתירה המינהלית הוגשה בסמוך לקבלת החלטתה של המשיבה 1 בשנת 2009, ובתוך המועד הקבוע בדין;
(ב) "המועד הקובע" לעניין שיהוי והתיישנות הוא המועד שבו נודע למערערת לראשונה כי ההכרזה משנת 1968 נתקבלה על בסיס מפות שגויות, קרי - במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי.
7. המערערת מוסיפה ומציינת, כי מאז הוכרזה הקרקע מושא הערעור דנן כ"חקלאית", חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מתיר פגיעה בקניינו של אדם (סעיף 3) אך ורק בהתקיים התנאים המצטברים המנויים בפסקת ההגבלה (סעיף 8). נטען כי ההכרזה שבוצעה אינה עומדת באף לא אחד מהתנאים האמורים. מדובר בפגיעה שלטונית בזכות הקניין המתקרבת בעוצמתה ל"הפקעה", ולפיכך יש להעדיף את זכות הקניין על פני מחסום ההתיישנות/שיהוי. לדידה, זוהי התוצאה המתבקשת במיוחד כאשר אין ולא תהיה פגיעה בצד שלישי.
8. עוד טוענת המערערת, כי הכרעה בטענת השיהוי מצריכה בחינה ואיזון בין שלושה יסודות: שיהוי אובייקטיבי, שיהוי סובייקטיבי ומבחן הפגיעה בשלטון החוק. ברם, לגישתה, כלל לא ניתן לייחס לה בנסיבות העניין דנן שיהוי סובייקטיבי, משום ש"נתון המפתח" לא היה בידיעתה האישית והועלם במתכוון על-ידי המשיבה 1. לתמיכה בעמדתה הנ"ל, מפנה המערערת גם להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, ומציינת כי בתקופת הזמן שחלפה ממועד ההכרזה, לא שינו המשיבות את מצבן לרעה. תוצאת ההכרזה הייתה אפוא הקפאה של הפעילות בקרקע מושא הערעור שלפנינו.
9. לפי עמדת המערערת, הקרקע הוכרזה על-ידי המשיבה 1 כ"חקלאית" בחוסר סמכות ובחוסר מידתיות, והפגיעה בשלטון החוק החריפה על רקע סירובה הממושך והעיקש של המשיבה 1 לבטל את ההכרזה הנ"ל. לפיכך, לשיטתה, גם אם נקבע שחל שיהוי סובייקטיבי בהגשת העתירה המינהלית, הרי הצורך לתקן את הפגיעה בשלטון החוק מצדיק עתה לקיים בה דיון ענייני לגופה.
10. המערערת טוענת כי נפלה שגגה עובדתית בהכרזת מתחם תעשייתי בנוי כדין, כ"קרקע חקלאית". לפי הנטען, הקרקע הייתה בנויה כדין ותפקדה כמתחם תעשייתי במשך שנים לפני ההכרזה, ואין ולא היה בה כל פוטנציאל לניצול חקלאי.
11. לפי עמדת המערערת, שיקול הדעת המינהלי מופעל כדין רק כאשר לצורך הגשמת המדיניות נבחר אמצעי המקיים את דרישות המידתיות. נטען כי על-פי שלושת היסודות של עילת המידתיות, ההכרזה על הקרקע כ"חקלאית" בנסיבות העניין דנן אינה עומדת במבחן המידתיות, ועל-כן יש לראותה כבטלה וחסרת תוקף.
12. המערערת מפנה לסמכותה של המשיבה 1 לבטל את ההכרזה בהתאם לסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. לדידה, בנסיבות העניין דנן, משלא ניתן לתלות את ההכרזה בצורך לשמר קרקע חקלאית, ומשניתנה ההכרזה בחוסר סמכות ולקתה בחוסר מידתיות, ניתן לומר כי מתקיימת ההצדקה לביטולה.